טרנס ו-lsd ומה שמסביב.

ויש הרבה מסביב:
זו סצינה שלמה שהייתה ״תחת הרדר״, עכשיו ״תחת מיקרוסקופ״. מבינים, זו סצינה שהתפתחה למורת רוחם של השלטונות, למורת רוחם של מקטרגים רבים, מפוחדי הקידמה וצרי דעת. למרות: מעצרי שווא והחרמות של ציוד, למרות השנאה וההכפשה, הסצינה חייה מתעצמת ובועטת. מתעצמת מיום ליום. כאילו כל דקה מישהו נופל ברשת, מתאהב במוזיקה, באנשים, בנלווים- בסצינה. אבל למה? איך? ומדוע? עדיין לא דובר על זה בפרסיה, במיינסטרים, בפריים-טיים. אז קבלו פרספקטיבה שלי על מה שקורה. על מה שקורה מתחת ומעל ל״רדר״.:).

נחשפתי לסצינה איפשהו בתחילת שנות התשעים. איפשהו בעיתון סוף שבוע, קראתי על אנשים הזויים שרוקדים לאותו ביט שעות על גבי שעות, רוקדים כמו מטורפים, עולים על שולחנות ומשתגעים. כמובן גם על סמים ונלווים שרק אלוהים יודע לאן הלכה הכתבה. הכתבה הייתה על גבול ״אנשים פליליים״ ובטח ובטח ה״חוטאים״ של ה״דור האבוד״. בהמשך, גם מתוכנית ״עובדה״, אילנה דיין עשתה כתבה, לימים מזעזעת אבל באותם ימים סקרנה אותי מאוד. ״מה יש לאנשים היום?״ בטח אמרתי לעצמי בלי לדעת מה מצפה לי.

יום אחד, חבר טוב, אז, שכמוני, גם נזרק מב״ס מוקדם, מגיע אליי בשעות הבוקר של יום שישי עם גלוייה שלמה של חלליות. אז כמובן לא ידעתי מה זה. אימא שלי הייתה ביית עסוקה בניקיונות ואני לקחתי ממנו ריבוע קטן אחד. אכלתי חצי ממנה מיד (מזל שלא את כולו:) והוא הלך לו לביתו, קבענו בטח שניפגש בערב.

אממה?!

שחצי שעה אחרי זה הדברים התחילו להיות מוזרים, מוזרים באמת, הטלויזיה בחדר רצדה מדיי, הסאונד התחרבש עם כל מה שמסביב, הרעשים של אימי מהמטבח קיבלו מוזרות ועוצמות שלא הכרתי. ופתאום לפתע, אימא שלי קוראת לי: ״דויד, דויד..דויייד״, צועקת שוב ושוב בחוסר סבלנות גובר. אני הולך למטבח ולא מוצא אותה, מחפש בחדרים, בשרותים ובמקלחת ולא מוצא אותה, ממשיך לשמוע את הצעקות שלה הולך ומתגברת. פתאום ברגע של יאוש אני עובר במטבח והיא עומדת מול עניי. אתקף…:)

מיותר לציין שלא זכור לי על מה היא דיברה ואם בכלל עזרתי לה במשהו. אני רק זוכר שתפסתי את האוזניות (אז ווק-מן קסטות:), הרמתי את הרגליים ובקבוק מים, עליתי על האופניים וברחתי ליערת הקרוב הלאהוא יער ״בו-או״, יער נתיבות. לימים היער הזה הפך להיות בית שני/הברחה. אבל אותו יום שישי בצהריים לא אשכח. עם אוזניות עליי וקלטות שאחת מהם לא אשכח (הדיסק הראשון של יוניון ג׳ק:). היער שהיה ממוגג ״כאילו״ הכל חיי ונושם, העצים דיברו אחרת וגם השירה של הציפורים השתפרה פתאום. הרוח הייתה מלטפת והשמש גם, בדרכה.

קיצר, בטח שנפלתי מאוהב, ללא צל של ספק ידעתי, ש-lsd זה הסם! חוץ מגנג'ה שכבר הייתי מאוהב ומשוכנע:). אבל זה היה בהחלט משהו אחר, משהו שאני חייב לעשות שוב פעם ושוב פעם… ועד היום, אחרי כ-25 שנה, אני מאוהב.ומי שלא טוב לו, לילה טוב לו!:)

מודה על כל הטוב… שיש.

פיס:)

קישור למוצר בקישור כאן.