24 במאי 1995, היום בו קיבלתי את חיי במתנה.

עברו 24 שנים מאז, גיל 18- ׳מורעל׳ גולני, מחכה לגיוס לצבא עוד מכיתה ט׳. זאת הייתה גם הכיתה אחרונה שלמדתי ,לפני שמצאתי את הדרך החוצה מב״ס. הסיבה הייתה אי-הקשבה לסמכות או ׳מעורבות יתר׳, לא ממש הבנתי. באותם ימים, אני עובד בניין, בכוונה לחסוך כסף ולעשות רישיון נהיגה, טיח מתחיל. עבדתי זמן מה כטיח ומהר מאוד מצאתי את עצמי לוקח עבודות. ידעתי שזו עבודה זמנית ולא בשבילי, אבל הייתה לי ׳מטרה׳, הכסף, לרישיון ולרכב הראשון.

לקחתי מקבלן-בניין את העבודה בקבלנות. בניין שלם . ידעתי שזו עבודה רבה שבה סיכון, אבל לא פחדתי מעבודה ולא ייחסתי חשיבות לסיכון. גם כשאמא שלי הזכירה לי מידי בוקר שזו עבודה מסוכנת, שאני צריך להזהר ו….

באותו היום, שמונה בבוקר, מתחיל יום רגיל באווירה קלילה, אולי קלילה מידי. מטפס על הפיגום מהר, עולה לקומה רביעית, שזו הקומה האחרונה שחיזקו, מתכוונים להמשיך לבנות את הקומה החמישית הבנויה למחצה.

בניית פיגום זה לא המומחיות שלנו, אבל זה לא מה שימנע ממני את העבודה. לא יודע איך זה התאפשר בפרויקט כזה גדול לקחת ילד בן 18, גם לא ברור לי ממש איך בנינו את הפיגום עד קומה רביעית. בעוד שאני בקומה הרביעית אני שומע את מוטי, מנהל העבודה צועק: ״למה חלקי הפיגום הזה מתחת לפיגום, מישהו עוד עלול ליפול על זה״. לא אשכח את המשפט הזה , כי זה בעצם הציל את חיי.

אני שומע אותו, מתעלם, ממשיך לקומה החמישית ומטפס חיצונית לפיגום. תוך כדי שהוא מזיז את צינורות הברזל הכבדים לפינת האתר, אני מחזיק את הברזל מהקומה החמישית, כביכול ועולה בביטחון… כשאני עולה נמשכת לי פלטת ברזל שהייתה משוחררת, ואני מוצא את עצמי משוחרר באוויר. מעליי מיטת פיגום מברזל צונחת ומתחתיי רצפה מגובה חמש קומות ׳מתקרבת׳ אליי, במהירות התפרקות לרסיסים.

אלה היו מספר שניות שהתארכו מאוד. המחשבות היו מהירות ואיטיות, קפואות ונצחיות גם יחד. בין לבין נזכרתי בשיחה עם חבר מיום אתמול, עם שמעון נידם ז״ל שעבד איתי באותו זמן. נזכרתי שנינו התלוצצנו כשישבנו בקומה השלישית ברגע מנוחה. נזכרתי במשפט שסוכם בינינו: ״אם מישהו יפול מפה, מהקומה השלישית, בטוח הוא מתרסק ומוצא את מותו, לא משנה איך ינחת״.

כוח החיים

אז…
״מה זה? סיימתי הסיפור? ככה?״, אלה מחשבות ראשונות ואחריהן מחשבות במהירות שיא ובהילוך איטי רואה את החלומות, הציפיות, והתקוות, הרצונות נגדעים ברגע ו…שוב, ההרגשה ההיא….הרגשה של עוצמה בלתי מוסברת.

מאז, שאני נזכר ברגע הנפילה, מחוברת לזה ההרגשה ההיא. ההרגשה שאני זוכר עוד מגיל 5 או 6 באתיופיה. הרגשה שהרגשתי לראשונה בחלום כילד. אז, אני זוכר כשהייתי חולה, שכבתי במיטה ולא הלכתי לגן, נשארתי בבית עם אמא. באותו יום חלמתי חלום, חלום, חלום שעד היום הולך איתי. חלום ללא עלילה וקצת תמונות וההרגשה החזקה ההיא, במילה אחת הייתי מגדיר אותה כהרגשת ׳עוצמת החיים׳.

החלום בגיל 6:

אני בן 6, חולה במשהו ויראלי ולא הולך לגן. אמא בבית ואני ישן עם חום. ובחלום, אני כילד בין 6, עומד במדרכה בכביש חצי עפר חצי אספלט שנמצא בקצה השכונה שלנו. מנסה למצוא את דרכי, לחצות כהרגלי בדרך לגן. ואז, מתגלגלים מקצה הרחוב במורד הכביש, גלגלי ענק, ספק הגודל ספק ההרגשה, ספק של משאית ספק של משהו ללא פרופורציונלי, מתגלגלים במין עוצמה שרק סרטי הוליווד עם סצנות מוגזמות ממחישות.

אני רואה את הגלגלים עוברים בפני במין הילוך איטי, מתגלגלים ודורסים כל מה שמולם במורד הכביש-עפר. הגלגלים עוברים על פניי, אני מרגיש עוצמה בלתי מוסברת אך מוחשית מאוד. לא היה שם פחד, רק הדרת כבוד להרגשת העוצמה. מאז, כל השנים ניסיתי להבין את אותה ההרגשה שחוזרת שוב ושוב ברגעים מסוימים בחיי. אחד מהם היה כאמור ביום הנפילה, במאי 1995.

ו…אז…

עוד חיים לפניי- במתנה

באה הנחיתה, בעוצמה, התרסקות יש לומר, נחיתה קשה ואחריה כמה דקות ללא הכרה. חזרתי לסירוגין לכאבים בכל הגוף, לא ידעתי על מה לצעוק, ידי הימנית הייתה שבורה במרפק, כאבים בראש, ברגליים…. ראיתי את האנשים סביבי והאמבולנס כבר הגיע. הבנתי שניצלו חיי בנס. כשראיתי את הסוף ושעלתה אותה הרגשה, העוצמה בלתי מוסברת, הרגשתי שיש עוד חיים לפני- במתנה.

זו הייתה הבנה חזקה אחרי התאונה, שכל יום הוא מתנה, שהחיים הם מתנה, במלוא מובן המילה. במקביל הייתה הבנה נוספת, שערערה לי הסמכות על חיי ועל גורלי- הבנתי שכל יום או מתישהו כבר לא אהיה כאן. הרגשתי את עוצמת החיים של כוח בלתי מובן שקיים גם בי וללא מתחשב ברצוני לחיות כאן לעד, מעורר אותי לעוד יום של נס.

מאז, חקרתי התקדמתי לאט לאט לעבר ההבנה של הכוח הזה בחיי. רציתי לחזור להרגשה זו בכוונה ואולי למצוא בה מזור ברגעים קשים ואתגרים במסע החיים. הב״ס של החיים הביאו אותי עד לכאן. כאן אני מגדיר ומשתף את הדרך שלי לעוצמה שבנו, זו שקיימת בכל אחד מאתנו- בשבילה קודם צריך להבחין ברצונות הכנים שלנו- הסמכות הפנימית.