נתיבות, 24 במאי 1995,
אנוכי, דוד גברו, אז הייתי בן 18, יליד אוגוסט. ׳מורעל׳ גולני מחכה לגיוס לצבא עוד מכיתה ט׳, זאת גם הייתה הכיתה אחרונה שלמדתי לפני שבעטו בי החוצה מב״ס. בגלל אי התאמה לסמכות או ׳מעורבות יתר׳, לא ממש ברור לי עד היום. באותם ימיםעבדתי בכוונה לחסוך ולעשות רישיון נהיגה. עבדתי קצת כמגיש טייח ומצאתי את עצמי לוקח עבודות טייח מקבלן, ידעתי שזה ממש לא בשבילי אבל הייתה לי ׳מטרה׳, הכסף, לרישיון והרכב הראשון.

לקחתי מקבלן-בניין, עבודה בקבלנות, לעשות טייח חיצוני לבניין שלם, ידעתי שזו עבודה רבה שכרוך בה סיכון, לא ייחסתי לזה חשיבות גם שאימא שלי הזכירה לי כל בוקר שזה עבודה מסוכנת ושאני צריך….
בכל אופן, באותו היום, שמונה בבוקר, מתחיל יום רגיל באווירה קלילה, אולי קלילה מידי, מטפס על הפיגום מהר, עולה לקומה רביעית, שזו הקומה האחרונה המחוזקת, אנחנו מתכוונים להמשיך לבנות את הקומה החמישית הבנויה למחצה.

בניית פיגום זה לא המומחיות שלי, אבל זה לא מה שימנע ממני את העבודה, לקחתי מהקבלן, לא יודע איך זה התאפשר בפרויקט כזה גדול אבל, גם לא ברור לי איך הצלחנו לבנות עד קומה רביעית. בעוד שאני בקומה הרביעית אני שומע את מוטי, מנהל העבודה:
״למה חלקי הפיגום הזה מתחת לפיגום, מישהו עוד עלול ליפול על זה״.
בדיעבד לא שוכח את המשפט.

תוך כדי הוא מזיז את צינורות הברזל הכבדים לפינת האתר. אני שומע אותו ומתעלם, ממשיך לקומה החמישית, אני מטפס חיצונית לפיגום בזמן שאני מחזיק את הקומה החמישית, כביכול.

כשאני עולה, פלטת ברזל (׳מיטת פיגום׳) נמשכת לי החוצה, אני מוצא את עצמי משוחרר באוויר, ומלפניי רצפה מגובה חמש קומות מתקרבת אליי במהירות ׳התפרקות לרסיסים׳. מספר שניות שעברו אבל עם מחשבות מהירות ואיטיות קפואות ונצחיות יחד: מיד עלה לי השיחה מיום אתמול עם שמעון ז״ל. שנינו התלוצצנו כשישבנו בקומה השלישית ברגע של מנוחה. נזכרתי במשפט שסוכם בינינו: ״אם מישהו ייפול מפה, מהקומה השלישית, בטוח הוא מתרסק ומוצא את מותו, לא משנה איך ינחת״.

״מה זהו? סיימתי את הסיפור? ככה?!״, מחשבות כאלה ואחריהן מחשבות במהירות שיא ובהילוך איטי רואה את החלומות, הציפיות, התקוות, הרצונות שנגדעים ברגע וההרגשה ההיא….הרגשה של עוצמה בלתי מוסברת. מאז, כשאני נזכר ברגע הנפילה מחוברת לזה הרגשה ההיא, ההרגשה שאני זוכר עוד מגיל 5 או 6 באתיופיה. הרגשה שפגשתי לראשונה בחלום. אז, אני זוכר שהייתי חולה, שכבתי במיטה ולא הלכתי לגן, נשארתי בבית עם אימא. באותו יום חלמתי חלום שעד היום הולך איתי. ללא עלילה וקצת תמונות וההרגשה החזקה, במילה אחת הייתי מגדיר אותה כהרגשת ׳עוצמה׳או אולי ׳עוצמת החיים׳

בחלום:
אני בן 6, חולה במשהו ויראלי ולא הולך לגן. אימא בבית ואני ישן עם חום. ובחלום ברקע ההרגשה:אני כילד בין 6, עומד על שפת המדרכה בכביש חצי עפר חצי אספלט שנמצא בקצה השכונה שלי. מנסה למצוא את דרכי, לחצות כהרגלי בדרך לגן. ואז מתגלגלים מקצה הרחוב במורד הכביש, גלגלי ענק, ספק הגודל ספק ההרגשה, ספק של משאית ספק של משהו ללא פרופורציונלי, מתגלגלים במין עוצמה שרק סרטי הוליווד עם סצנות מוגזמות ממחישות. אני רואה את הגלגלים עוברים בפניי במין הילוך איטי, מתגלגלים ודורסים כל מה שמולם במורד הכביש-עפר.כשהגלגלים עוברים על פניי, אני מרגיש עוצמה בלתי מוסברת אך מוחשית מאוד.

לא היה שם פחד, רק הרגשת העוצמה. מאז, כל השנים לא נסתי להבין את אותה ההרגשה שחזרה שוב ושוב ברגעים בחיי. אחד מהם היה ביום הנפילה, בחודש מאי 1995.

ו…אז…
באה הנחיתה בעוצמה, התרסקות יש לומר, נחיתה קשה ואחריה כמה דקות ללא הכרה. חזרתי לסירוגין לכאבים בכל הגוף, לא ידעתי על מה לצעוק, ידי הימנית הייתה שבורה מהמרפק, כאבים בראש, ברגליים…. ראיתי את האנשים סביבי והאמבולנס כבר הגיע, הבנתי שחיי ניצלו בנס. כשראיתי את הסוף וכשעלתה אותה הרגשה, העוצמה בלתי מוסברת ההיא, הרגשתי/הבנתי שיש עוד חיים לפניי.
זו הייתה הבנה חזקה אחרי התאונה, שכל יום הוא מתנה במלוא מובן המילה. הייתי רק בן 18 וכל החיים לפניי. אמנם התערערה לי הסמכות על חיי ועל גורלי, אך מנגד הרגשתי את עוצמת החיים שלא וויתרו עלי, עוצמה של כוח בלתי מובן שקיים גם בי ומעורר אותי לעוד יום של נס ולעוד חיים. מאז התקדמתי לאט לעבר ההבנה של הכוח הזה, לחזור להרגשה זו בכוונה תחילה ולמצוא בו מזור למסע בימים קשים. המסע הוא ב״ס של החיים שהביאו אותי עד לכאן, להגדיר ולשתף את הדרך לעוצמה הזו שקיימת בכל אחד מאתנו, סמכות.

סמכותך זו העוצמה, המתנה היקרה ביותר שיש לך.

מאז שאנו זוכרים את עצמנו מלמדים אותנו ׳מה לחשוב׳, ׳שוכחים׳ ללמד אותנו ׳איך לחשוב׳. ׳מה לחשוב׳ קיים תמיד סביבנו, במסגרת הנורמה שאנו גדלים לתוכה והתניות שיש עלינו. איך לחשוב מצריך למידה והתנסות, הצלחות וכישלונות, עבודה למימוש הסמכות שלנו בחיים ולהתחבר לעוצמה שבנו. כדי לממש את החופש ולהיות מי שנרצה להיות, אנו חייבים ללמוד ׳איך לחשוב׳, איך להתייחס לעצמנו, איך לתמרן ולדרבן את עצמינו, איך לנהל את האנרגיות שלנו. חייבים ללמוד להשתחרר ממה שמעקב אותנו ומקבע, פחדים של שנים, אתגרים לא צפויים. חייבם לאהוב עד שזה יכאב ולכאוב עד גבולות הסבל שלנו כדי לקחת את הסמכות שלנו בחזרה. רק בעבודה עצמית נוכל להתקדם צעד צעד לעבר הגשמת החלומות הכמוסים ביותר.

את הרגשת ׳העוצמה׳ מהחלום, חוויתי בעוד נקודות בחיי. עד לא מזמן לא הסברתי את זה אפילו לעצמי. עכשיו, אני מרגיש רצון ומשתף כאן בצורה פשוטה וכנה. כך, אני מקווה, לפתוח פתח, עזרה לכל חפץ, כיוון אל מחוץ למטריצה החברתית שכובלת מנטלית, אל מחוץ ל׳חשיבה נורמלית׳ האוחזת חזק במודעות/בהבנה. זו דרך חשיבה שתוביל לאהבה שבנו, אהבה שמתחילה ונגמרת בקבלה והכרה עצמית.

העוצמה שבנו היא תולדה של אנרגיות הפועלות בגופנו וסביבנו. כדי להבין/להרגיש את האנרגיות האלו, צריכים להבין/לדרוש/לקחת את סמכותנו חזרה, להשתמש בו במחשבה תחילה. לסמוך על עצמינו, על הדרך והיעדים שלנו, זה לקחת אחריות על חיינו, על עצמינו ועל סמכותנו. זה להיות מודעים לעוצמה שיש בנו. כאשר הסמכות בידנו אנו בוחרים להתחבר לסמכות עליונה יותר ויותר, עד שממבחינים בחיבור למקור החיים, המידע והעוצמה.

נאמר ש״המדריך מגיע כשהתלמיד מוכן״ ואין לי ספק שמי שהגיע לכאן מוכן לשמוע, להבין ולהפנים. בימים אלה רבים נמצאים בין לבין, אנשים שעוד קצת סבל ומוכנים לשמוע את מה שקורה באמת. אלה שעוד צריכים לאהוב עד שזה יכאב חזק, הם עושים דרך/עבודה בשביל לפגוש מדריכים ותשובות כמו אלה. אני מייעד את האנרגיה שלי לאלה שמוכנים לעשות שינוי בחייהם, שמוכנים לצעוד צעד גדול החוצה מהמטריצה.

 בוא להפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמך.

 

• תדר 528hz במתנה. תדר נקי שניתן לשים אותו ברקע:
  מוזיקה, במדיטציה, כאווירה (בעוצמה נוחה). כלי עוצמתי לאיזון ןמדיטציה.
• מוסיף קישור לאתר רציני לתדרים באיכות גבוהה אפשר למצוא כאן.

אל הסמכות שלך!

  

 

 

tc_ad_client="gavrod";
tc_ad_width=490;
tc_ad_height=90;
tc_color_border = "#ffffff";
tc_color_title="#AC0101";
tc_color_background="#f8f8f8";
tc_color_text="#000000";
tc_color_url="#7c8e06";

//trafficadbar.com/bar/show.js